סיכום 2020 על ידי בלוגרים של טיולים

בלוגרים ישראלים מסכמים את 2020
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שנת הקורונה שלנו

2020 הייתה שנה מאתגרת במיוחד….אילו מישהו היה מספר לנו בתחילתה שיגיע איזה וירוס ויעשה כזו מהפכה, ולא רק בישראל אלא גלובלית, לא היינו מאמינים, היינו חושבים שהוא בטח חלם, או בדה איזה סיפור הזייה. אבל לא, זו לא בדיחה וגם לא איזו אגדה, הקורונה הגיעה לעולם במלוא הדרה וטרפה את כל הקלפים בכל התחומים ובפרט בתחום התיירות והטיולים.

גם לנו, בלוגרי הטיולים הישראלים, השנה הזו שינתה לגמרי את הדרך בה אנחנו מטיילים וצורכים תיירות, לטוב ולרע.

טיולים מתחת לאף

בשנה החולפת, בואו נודה על האמת, נולדו גם דברים חדשים וקצת חיוביים בתוך כל הכאוס הזה…אז נכון שטיסות כמעט ולא היו לנו (רק לממש אמיצים או ברי מזל). אך למדנו להכיר את ארצנו ולהתאהב בה מחדש.
בין סגר לסגר (ולפעמים גם בסגרים עצמם) טיילנו קרוב לבית וגילינו מקומות קסומים מתחת לאף.

קבלו שלל המלצות וחוויות בארץ ואפילו המלצה אחת  על חו”ל:

דנה חפצדי מהבלוג ״העולם על כף ידנה״ מספרת על בוסתן עין כרם בירושלים 

אחד הצ’ופרים שהקורונה לי נתנה הם החיפוש אחר מקומות קרובים, סמוך לבית, באויר הפתוח שמתאימים לכל המשפחה…
כפר בתוך עיר, זוהי עין כרם הציורית…שכונה עתיקה ובעלת אופי מיוחד בירושלים, הן מבחינת הבנייה הערבית האותנטית, האתרים והכנסיות שבא. ועוד יותר בגלל האווירה המיוחדת במינה.
בשבילי ללכת לעין כרם זו בריחה מהמולה האורבנית, לכפר הירוק והשלווה.
לאחרונה גילתי גם מקום נפלא שכולו טבע בתוך הכפר, ה-בוסתן או בשמו המדוייק “בוסתן המעיין”.
“כי האדם הוא עץ השדה” את המשפט הזה חרוט על גזע עץ יפיפה, תפגשו בכניסה לבוסתן, כזה המטופח על ידי מקומיים ותושבי השכונה, יש בו פינות חמד וישיבה קסומות לכל המשפחה.
אפשרות להתרווח על אחד הספסלים או על הנדנדה, להקשיב לציפורים ופשוט ליהנות מהשלווה.
כדאי לטייל לאורך הנחל במורד הוואדי, להכיר את הצמחייה, לשבת ברחבה עם סל פיקניק, לנשום אויר הרים ואוירה.
המקום מתאים לכל עונות השנה, בסתיו העצים נצבעים בצבעי זהוב והשלכת מדהימה, ובאביב מתחילה הפריחה היפיפה על כל העצים והצבעים משגעים….
לוקיישן מושלם גם לצילומים בכל שעה ובכל זמן במהלך השנה, מהכניסה לבוסתן תוכלו גם לראות את המנזר היפיפה שמצטלם לא רע….או להכנס למעיין מרים הסמוך לרחבת הירידה לבוסתן. 

ריבה ארז “מהבלוג ״על הדרך” כותבת לנו על ציורי קיר בתלפיות, ירושלים. 

מי מכיר את האיש שבקיר, בעקבות ציורי הקיר בתלפיות, ירושלים.

קורונה. אין קניון, אין תיאטרון ואין מוזיאון.

גם לימודים בבית ספר אין עכשיו… מה עושים?

נוסעים לאזור התעשייה בתלפיות, ממש כמה דקות מהבית.

סיפרו לי על ציורי ענק שצויירו שם בשנתיים האחרונות בחסות עיריית ירושלים. אז הורדנו מפה ויצאנו להכיר את סצנת אומנות הרחוב הירושלמית- מושלם לימי הקורונה ועומד בכל תנאי “התו הסגול”

מלבד ציורי קיר של אומנים ידועים ומגניבים לגמרי מהארץ ומהעולם, יש בתלפיות עוד המון מה לעשות: טיילת ארמון הנציב ממנה נשקף נוף נפלא של ירושלים כולה, ביקור בביתם של “סלבים” מהמאה הקודמת כמו אליעזר בן יהודה וש”י עגנון, ועוד.

חוץ מאומנות ותרבות, אזור התעשייה תלפיות הוא גם הבית של כמה מהמקומות הכי שווים לקחת “טייק אווי”- החל מחומוס ועד שוקולד בהזמנה אישית. 

 

כנרת צור מהבלוג “כנרת מטיילת” כותבת על הבית הנטוש ברחוב חיסין, תל אביב

בזכות הסגר התאהבתי מחדש בתל אביב.

שנים שאני עוברת ברחוב חיסין שבלב תל אביב, בדרכי מהבית לעבודה בתיאטרון הבימה ובתיאטרון בית ליסין. בדרכי אני חולפת על פני גינת חיסין, שייחודה בעצי הזית העתיקים הנטועים בה. זה לא מובן מאליו לנוח תחת עץ זית בלב תל אביב.

מול הגינה ניצבת לה וילה גדולה ונטושה, חריגה בנוף המקומי. תקופה ארוכה עמדה הוילה חשוכה וריקה, עד שלפני כמה שנים התעוררו כאן לרגע חיים.

אופניים נקשרו מחוץ לבית, עציצים נתלו על מעקה המרפסת, הגינה טופחה והתריסים המוגפים נפתחו. כל זה לתקופה קצרה ואז ללא סיבה נראית לעין, שוב ננטשה.

מאז, שיח הבוגנביליה שבחצר האחורית מטפס בפראות עד לקומה השנייה ומשתלט על המרפסת. עשבים וצמחי חובזה מכסים את שביל הגישה לחצר האחורית, ומלבד שני חתולים אף אחד לא נכנס בשער.

את כל זה ראיתי במשך שנים מזווית העין, חולפת בדרכי במהירות האופיינית לאורח חיינו. אף פעם לא מצאתי את הזמן לעצור ולבדוק מה העניין עם הבית הזה? מי חי כאן ולמה עזב? איך יתכן שוילה ענקית מצופה אבן ירושלמית נחה לה בודדה, כילד לא מקובל, בין בנינים גבוהי קומה, כל כך שונים ממנה.

ואז הגיעה תקופת הקורונה, ואיתה הסגר הראשון. ואני? הרגשתי חנוקה בתוך הדירה שלי שבמרכז תל אביב.

כדי להתאוורר ניצלתי טוב טוב את מאה המטר שלי. מצאתי את עצמי הולכת בכל יום אל גינת חיסין הקסומה, מלאת עצי הזית. נושמת אויר מלוא הריאות ומסתכלת על הוילה הנטושה המשקיפה לגינה.

יום אחד אזרתי אומץ, פתחתי את השער ועליתי במדרגות הכניסה לבית. שני חתולים מבוהלים נמלטים ונעלמים אל תוך הצמחייה הצפופה. דלת העץ הכבדה נעולה ואני ממשיכה לחפש פתח אל הבית.

שביל הגישה אל החצר האחורית מכוסה כולו בצמחי חובזות ענקיים. אני קוטפת לי כמה ואוכלת תוך כדי שמפלסת את דרכי. עץ פיקוס ענק מצל על החצר, יש כאן כמה רהיטים ישנים ונדנדה קשורה אל העץ.

הבית נעול ומסוגר, אין פתח. אני ממשיכה מכאן אל בית הקפה נחמה וחצי, שנמצא מהעבר השני של כיכר התרבות. אוספת לי קפה הפוך חזק ומתיישבת על הדשא שבלב הגינה השקועה שבמרכז הכיכר. בתוך מדרגות העץ חבויים רמקולים המשמיעים מוסיקה קלאסית לכל אורך היממה.

על רקע הצלילים אני קוראת על הוילה שברחוב חיסין ומגלה סיפור משפחתי מרתק, שזור בתל אביב של פעם.

מזמינה אתכם לבלוג שלי ‘כנרת מטיילת’, שם תוכלו לקרוא את המשך הפוסט ולקבל המלצות נוספות ליום סיור במרכז תל אביב.

המלצות מתל אביבית מקומית. 

 
 

גילי מצא מהבלוג “לטייל עם גילי” כותבת על אתר מתקופת השומרונים

אני מרגישה קצת “האלכימאי”, כשאני כותבת את השורות הבאות. מתחת לאף שלי יושב; אתר ארכיאולוגי מתקופת השומרונים, מרבדי פריחה עונתית, חורשה עם כ-2500 עצים ועמק הנרקיסים השני בגודלו בישראל. הכל באותו מתחם, שמשתרע על מאות דונמים.

אני זזה באי נוחות בכסא, כשאני צריכה להודות באשמה. אני נמצאת ליד האוצר הזה כבר שלושה עשורים, ורק בזכות הקורונה התחלתי לפקוד אותו במזג אוויר אביבי, מהביל וסתווי ולגלות אוצר, שנמצא במגבלת התנועה של שלושת הסגרים, שנחתו עלינו.

בטווח של 1000 מטר עבורי, יושב גן ציבורי קטן עם עצים. כשעוברים אותו, נכנסים ליער פיות. רצוי להתחיל בקצה המזרחי של השטח, שם ישנן 15 מערות קבורה שומרוניות עתיקות ,שזכו לשם התמוה “מערות אפקה”. המערות לא מגודרות וכשמגיעים עם ילדים, צריך להזהר לא למעוד לבורות-שקעים עמוקים, שטומנים בחובם עבר מפואר.

הנחמד הוא שבין כל המערות הללו יש “זרים” של פרחים, שמשתנים לפי העונה, ככה שבכל ביקור שלי פה, גיליתי הפתעה חדשה. במרחק צעידה בבוץ בחורף, שוכן עמק הנרקיסים המפיץ ריח מופלא, שיש בו ריכוז של כמליון פקעות. לא ספרתי, אבל ראיינתי את יואב קרמר, שמנהל את המאבק הקהילתי-סביבתי ,להקמת אקו פארק לשימור כ-220 דונם והצלתם מכרישי נדל”ן ורשות מקרקעי ישראל, שרוצה לבנות פה 12,000 יחידות דיור.

בימים אלו של סתו-חורף, מאות החצבים שנשאו כאן עמודי תפרחת מפוארת קמלו. השבוע צלמתי פה סתווניות, שצצו אחרי הגשם וכלניות אדמדמות. עדיין לא מרבד בסגנון “דרום אדום”, אבל בקרוב הוא אמור לתפוס תאוצה.

במרכז השמורת טבע הזו, ישנה חורשה עם מאות סוגי עצים שנעקרו מאדמתם. הם הובאו לכאן כסוג של בית חולים לשיקומם, ביוזמה ראויה לציון של עיריית ת”א. המגוון מעורר התפעלות ואני נהנית לצלם אותם ולהקשיב לציוצי הצפורים שמקננות בינהם.

אני מחכה בכליון עיניים ואף לנרקיסים, שלאחריהם יפרחו -פה הפרחים הכי יפים בארץ: אירוס ארץ ישראלי ואירוס הארגמן. לקראת האביב צפויים להרים ראש צבעונים, חרציות ונוריות. כשיורדים גשמי ברכה מרובים, נוצרת בשדה הרחב בריכת חורף ענקית, אטרקציה להורים וילדים במגפיים וחוטם אדום ומנוזל.

חשוב לי לומר בשם “הגנת הצומח והחי”, שמטיילים רבים רומסים פרחים ברגל גסה, משאירים את הזבל שלהם באתר טבע עירוני נדיר מסוגו, שגם ככה בקושי שורד, מכמויות של צועדים בסגרים של הקורונה. תנו יד למאבק-כדי שלכולנו יישאר היופי הזה.

מיקום: המערות הן ממערב לנתיבי איילון, השטח כולו נמצא צפונית לשכונת רמת אביב ג’, ודרומית-מזרחית למה שהיה פי גלילות וכיום הוא מגרש חנייה לרכבי ליסינג.

צלמת: גילי מצא לטייל עם גילי
 

מיכל מנור מהבלוג “רואה עולם” כותבת על קוואלה ביוון

עד פרוץ משבר הקורונה לא הייתי ביוון. זה לא שלא רציתי לבקר בה, אלא שיוון הייתה תמיד כל כך קרובה, ממש מתחת לאף, שאיכשהו פיספסתי אותה בכל פעם שתכננתי טיול ליעד אחר. “מקסימום אגיע אלי בפנסיה” אמרתי לעצמי. אלא ש”הפנסיה” הגיעה מוקדם מהצפוי בדמותה של הקורונה ופתאום העובדה שיוון קרובה ונגישה, ממש “הושט היד וגע בה” (וגם המדינה הכמעט היחידה שמקבלת ישראלים) הפכה אותה לנחשקת במיוחד, סוג של קרש הצלה למכורות טיולים כמוני. 

מייד עם תום הסגר השני נסעתי לצפון יוון, שם ביקרתי בעיר המקסימה קוואלה – עיר שאיננה נמצאת על מפת התייר הישראלי למרות שיש לה הרבה מה להציע לו. עיר קטנה, שנמצאת בצפון מזרח יוון, שהתעשרה בזכות תעשיית הטבק  שרווחה בה במאה הקודמת. אותה תעשייה הותירה בקוואלה מבנים מיוחדים שהוסבו לבתי מלון ומוזיאונים ומאפיינים את הסגנון האדריכלי של העיר, זאת לצד בנייה עותומאנית, שנשתמרה בצורה כמעט מלאה, בחלק העתיק של העיר. 

מקוואלה אפשר להגיע בשייט קצר אל האי ת’אסוס ולהוסיף לחופשה גם נופש לצד חופים יפים וספורט ימי.

אדריכלות, ים, אוכל טעים ואווירת חופש יוונית הם מה שהופכים את קאוולה ליעד מומלץ לאביב הבא. 

קוואלה יוון של רואה עולם
 

ברוך גינזבורג מהבלוג “מסביב לעולם” כותב על ירוחם מתחת לאף

אני תושב ירוחם הרבה שנים. בניגוד למה שחושבים חברי מהמרכז אני רואה יתרונות רבים במגורים בפריפריה ולא הייתי רוצה לעבור למרכז הארץ. בתקופת הקורונה המגורים בירוחם היו יתרון עצום בעיקר בגלל הנגישות הגדולה של הטבע הקרוב לבית. אבל עדיין בתקופת הסגרים הגדולים יכולנו לטייל רק במקומות לא רחוקים במדבר שנמצאים במרחק הליכה. אחד המקומות שטיילנו בו הרבה פעמים בתקופה הזו היה הר גבוה וחרוטי שנמצא ממש במרחק הליכה קצר מירוחם. ההר נמצא ליד כרם חדש שנשתל בשנים האחרונות בפאתי הישוב ושגם הוא שווה ביקור. ההר מכונה על ידי תושבי המקום הר חצ’קון בגלל הצורה המעניינת שלו. השם לא נשמע כל כך מזמין אבל הוא נדבק עד כדי כך שמי שיחפש אותו באפליקציית עמוד ענן ימצא אותו תחת השם הזה של הר חצ’קון. אפשר להחנות את הרכב ליד הכרם ומשם ללכת הליכה קצרה ולעלות על ההר (לכתוב בוויז כרם ירוחם). בתרופת הקורונה פשוט הלכנו ברגל מהבית – מרחק של רבע שעה הליכה. העלייה עצמה היא קצת תלולה אבל מאוד קצרה. המראה מלמעלה הוא מפתיע. כל בקעת ירוחם תהיה פרוסה לרגלכם מכל הכיוונים שלה. בתקופות הקשות של הבידוד היכולת להגיע למקום שנותן תחושה של טבע מכל הכיוונים בקלות כזו הייתה מאוד חשובה למשפחה. התחושה הבסיסית הייתה תחושה של מחנק גדול מהקירות הלוחצים של הבית, ותחושת המרחב הפתוח בראש ההר הצליחה להשתיק את הקלסטרופוביה. יש שעות שבהן יש רוח מאוד חזקה על ההר החביב הזה. אחד הדברים האהובים עלינו הוא לעלות להר חצ’קון ולהפריח בועות סבון. האמת היא שתמיד הכרתי את המקום אבל הוא היה נראה עלוב יחסית להרים הגדולים שבנגב שנמצאים במרחק נסיעה, וההכרח גרם לי להתאהב במקום שהפך להיות החצר האחורית שלנו.

 

שנהב פז אמיר מהבלוג ״מגשימת הטיולים״ כותבת לנו על יער ראש העין.

סגר הקורונה האחרון, שהגביל אותנו ליציאה עד 200 מטר מהבית, הביא אותנו למציאת פתרונות לטיולים קרובים, כאלו שתמיד יודעים שהם שם, אבל אף פעם לא באמת מגיעים אליהם, דווקא בגלל שהם קרובים ולא נחשבים כ”טיול” שצריך להעסיק אותנו כמשפחה יום שלם.

אז… כתושבת ראש העין, גילינו את לא אחר מאשר יער ראש העין.

נכון, שכל שנה עיריית ראש העין מארגנת אירוע מוסיקלי גדול שנקרא “טיול מוסיקלי בשביל הפריחה”.

באירוע הזה מזמינים את כולם להפנינג ענק של מסיקה, בשילוב עם טיול, בתקופה הכי יפה בשנה: צמוד לטו בשבט, אז גם זה שיא הפריחה ביער ומרבדים יפים של פרחים פורחים ביער היפה. 

בנוסף לכך, מאחר והעיר ראש העין ממותגת כ”עיר של מוסיקה”, ברחבי היער ושביל הפריחה הראשי, מתייצבים ילדי בתי הספר, חבורות חבורות, להקות להקות ומציגים את מיטב המנגינות שלמדו לנגן בבתי הספר בכישרון רב. מי על כלי מיתר, מי על מנדולינה, מי על כלי נשיפה ועוד ועוד. זהו אירוע מקסים וחוויתי ממש, אותו אנו לא מפספסים כל שנה.

לצערנו השנה הזו כאמור השתבשה לגמרי, וגם פרוייקט המוסיקה העירוני המקסים הזה לא התקיים, כך שאין לדעת באיזו מתכונת יתקיים האירוע הזה השנה, אם בכלל, בכל זאת קורונה על ראשנו.

שביל הפריחה הוא שביל מעגלי (עם סטייה קטנה מהדרך לתצפית וחזרה לשביל המעגלי), הדרך מתונה, מסומנת בסימון שבילים, ובו מטפסים אל פסגת היער, בעליה לא קשה, אך עליה שאינה מתאימה לעגלות או לנכים (לצערנו). השביל עובר בין פריחה מרהיבה של רקפות, כלניות ועוד ועוד פרחים מרהיבים. כשמגיעים לשיא הגובה של המסלול, השביל ממשיך שמאלה. כאן אנו נמשיך ונעלה אל הפסגה הגבוהה  (ואחר כך נחזור ונרד אל השביל המסומן) אל עבר התצפית, שם ישנם ספסלים, בהם ניתן לנוח, לשאוף אוויר צח ולהשקיף על הנוף המרהיב.

בהמון פינות ביער ישנם ספסלי פיקניק, הם ממוקמים בעומק היער, לפעמים מחוץ לשבילים, וממש שווה לחפש אותם ולשבת לפיקניק בפינות קסומות כאלו.

אבל השנה הגענו אל היער מאזור אחר לגמרי, כזה שניתן להגיע אליו בצעידה של פחות מ 200 מטר מהבית.

היער גובל גם בשכונות העיר, וניתן ממש להיכנס אליו דרך שבילים שיוצאים מפאתי הבתים.

אנו בחרנו להיכנס אליו מפינת הרחובות קשת ואיילון (לרשום כך בוויז), שבשכונת נווה אפק הצבאית בראש העין, ומשם הדרך מאוד קצרה אל פסגת היער, שהוזכרה קודם, אל עבר התצפית המרהיבה לכיוון השומרון.

בדרך, פגשנו פינה מקסימה שנקראת “אתנחתא”. זוהי פינה צבעונית ביער, שיצרו ובנו משפחות הגרות בצמוד אליה, ובה פינות מנוחה, פינות השראה, נדנדה, משחקים לילדים ואפילו סוכריות למי שרוצה להמתיק לו את הרגע המקסים הזה. מבין כל הירוק המקסים של היער, צצה לנו פינה צבעונית, שכולה רצון טוב והרבה אהבה לאנשים ולסביבה. 

לאחר שנחנו, שיחקנו, נהנינו ממילות השירים הכתובות שם לשם השראה, המשכנו אל עבר המסלול הקצר שלנו, אל התצפית.

רוח קרירה ונעימה קיבלה את פנינו, ישבנו על הספסלים וצפינו בנוף שנגלה לעינינו.

הדרך חזרה, היתה מלאת אנרגיה, כייף שיצאנו לנשום קצת אוויר, והכל במרחק קצר מהבית.

שנהב פז אמיר
 

גלית בן שמואל מהבלוג “החופש לטייל” כותבת על שוק נתניה.

טיולים מתחת לאף בשוק נתניה

השווקים תמיד קורצים לי. בשוק אני מרגישה חיבור למקום ולאנשים, לטעמים והריחות של המקומיים. אני אוהבת להסתובב בין הדוכנים, ליהנות מהצבעים והמגוון ולחפש מאכלים ותבלינים חדשים. בימים בהם הייתי חיילת גרתי תקופה קצרה בנתניה. בכל יום שישי בצהריים הייתי הולכת אל השוק לעשות את הקניה השבועית. בעלות של 15 שקלים הייתי ממלאת את הסל באו למהלך השבוע. מאז עברו שלושה עשורים, מחירי המזון עלו אבל שוק נתניה שמר על הקסם שלו. בתקופת הקורונה, במקום לשוטט בשווקים בחו”ל,  חזרתי אל שוק נתניה לסיבוב קולינרי ומצאתי שוק שנשאר כמו פעם, שוק של אנשים מקומיים, לקוחות קבועים ומאכלי עדות אופייניים. טיילתי ברחובות העיר והתפעלתי מהגרפיטי המשובח שמוסיף צבע ועניין לקירות העיר וחזרתי עם המון המלצות שרוכזו לפוסט בבלוג.

 

 יפעת אנג’ל מהבלוג “דיזיין לייף” כותבת לנו על עגלות קפה באזור השרון.

את “עגלת המזון” הראשונה שלי דגמתי בחו”ל. אני הייתי בפסטיבל של Food Trucks בבודפשט
אבל ישנו כזה במרבית בירות אירופה בשנים האחרונות. מתחם המשאיות, עם כל המזון מהווה  מקום בילוי עליז, טעים, לעיתים גם אנין, שמשלב הרבה תרבויות והנאה.

בשנה האחרונה, המונח “עגלת קפה” החל להישמע גם בארצנו הקטנטונת. באחד הבקרים, אחרי סגר, יצאתי לדגום עגלה קרובה לביתי והתפעלתי מהמזון הטעים והאיכותי שהוגש בה.

מדובר בנגרר קטן, מעוצב, ממוקם בפינת חמד עם נוף, “מגודר” ומקושט בעציצים. אחרי שנהניתי מהתקרובת הטעימה, שגם מוגשת בצורה אסתטית, שוחחתי עם בעלת העגלה, והבנתי שיש לה רקע קולינרי עם אג’נדה. למעשה היא הייתה המרואיינת הראשונה שלי.

כך הבנתי שישנן עוד עגלות קפה/ מזון באזור מגוריי, מה שנקרא “מתחת לאף” והחלטתי לחקור את העניין.

חיפשתי וקראתי על עגלות מזון בעולם. גיליתי שהמקור בארה”ב לפני כ 150 שנים, ענה על צורך פרקטי מאוד: הגשת מזון לפועלים בזמן העברת הבקר ברחבי היבשת.

בדקתי מה נדרש בארץ כדי לקיים כזה נגרר ומצאתי שהכל מאוגד תחת חוק הרוכלות. התחום אינו פרוץ וישנם כללים מאוד ברורים בנוגע לשטח, למזון  ומה צריך להתקיים.

בשנה סוערת, שנת 2020, עם כל התהפוכות שבה והשינויים, ממש מתבקש שתפתחנה יותר ויותר עגלות ואכן זה מה שקורה.

יש לכך מספר סיבות, להלן העיקריות שבהן:

השנה הזו גרמה ללא מעט אנשים להמציא את עצמם.

שפים או אנשים בעלי לימודי בישול ו/או קייטרינג החליטו לממש את הפוטנציאל שלהם במקום חדש, שלהם.

חסם הכניסה מבחינה כספית נמוך בהרבה מפתיחת מסעדה.

העלויות השוטפות נמוכות יחסית (עובד 1 -2).

השגת האישורים מהירה ופשוטה.

הקשר הבינאישי עם הלקוחות מיידי, הפידבקים מדברים בעד עצמם.

בגלל שהעגלה קטנה, יש מספר מצומצם של מנות אותן ניתן להכין.  זה גורם לכל אחד להגיש את הדברים בהם הוא הכי טוב.

 נסעתי לבדוק את העגלות בקרבת מגוריי, אזור השרון ועמק חפר. לכל עגלה יש את המסר שלה, את האג’נדה (של הבעלים), את העיצוב והייחודיות שלה. הסיפור של כל עגלה שונה, השתדלתי להביא אותו בצורה אותנטית.
כתבתי בבלוג שלי  designlife על אלו שהתרשמתי מהן במיוחד, הן מבחינת העיצוב, הטעם, הניקיון והאווירה.

בימים אלו, שכולנו מחפשים מקום לצאת אליו “מתחת לאף” כדי להתאוורר, עגלות הקפה / המזון הינן פתרון מצויין לשינוי האווירה ומילוי המצברים.

עגלת קפה יפעת
 

עינת הרשקו מהבלוג: “אלטר-נע-טיבה” ממליצה על הגליל המערבי.

הקורונה על אילוציה והגבלותיה חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האזור הביתי שלי קסום וכמה יש בו עוד מה לגלות.

גם לי – למצוא ולהכיר עוד ועוד מקומות, אתרים, מסלולים וחוויות,  אבל בעיקר לגלות אותם לקהל הקוראים והמטיילים.

לפעמים דווקא המובן מאליו, הקרוב, הנגיש – הוא המתגלה כשווה ביותר.

אני מאוהבת ומתאהבת בגליל המערבי שלי בכל יום מחדש.

והקרדיט כולו לקורונה, שאילצה אותנו לא לטוס, לא להרחיק לכת ולא להתפזר.

 

אומנם אנחנו מוגבלים במרחק מהבית, ואפשרויות בילוי רבות סגורות או עובדות בצורה צומצמת ומבאסת…

אבל לצאת להתאוורר – צריך,

ולהיפגש עם חברה טובה  – צריך,

וכוס קפה משובחת  – חובה!

ומשהו חדש לבית (או לארון הבגדים) שרוב הזמן אנחנו תקועים בו – נדרש ממש.

ככה גיליתי את הבילוי הכי שווה בקורונה –  בית קפה עם חנות.

ממש בתוכו או בצמוד.

מצאתי שיש כמה כאלה באזור שלי. ממש מתחת לאף.

כולם נמצאים בישובים קטנים, עם אווירה פסטורלית וכפרית ובלי תחושת צפיפות ומדגרות קורונה.

ניתן לשבת בחוץ, בחצר מטופחת, לשתות ולאכול, לרכוש משהו חדש ויפה שיישאר איתנו גם אחר כך ויזכיר לנו שיש חיים, ושהם עוד ישובו אלינו.

מצאתי את עצמי חוזרת אליהם שוב ושוב, מתאווררת, נופשת, מתחדשת ומתרגשת.

Noki – חנות קטנה לעיצוב הבית עם בית קפה צנוע וטעים, בקיבוץ לוחמי הגטאות, “החממה – בגדי יד שנייה. דברים יפים לבית” – ולצידו קפה Cafe Lekker – בקיבוץ כברי, “קורון פטיסרי” ו”נימא” בקיבוץ עברון, ועוד כמה ממש שווים.

בכולם ניתן להעביר כמה שעות של איכות וניתוק מהחדשות, מהמחלות ושאר מַרְעִין בִּישִׁין.

אספתי כמה כאלה לפוסט אחד מרגש במיוחד “הבילוי הכי שווה – גם קניות, גם קפה”, לי זה עושה טוב, מקווה שגם לכם.

גליל מערבי עינת הרשקו
 

מגמות חדשות בעולם התיירות

 משבר הקורונה השפיע במיוחד על ענף התיירות, שעבר טלטלה קשה ביותר שהצריכה מציאת פתרונות יצירתיים לצד הישרדות וחשיבה מחדש.

בלוגרי הטיולים הישראלים מתייחסים כיצד השפיע וישפיע משבר הקורונה על הדרך בה אנחנו צורכים תיירות:

אוהד שקד מהאתר ״הכל על״ מפרט על השינויים המהותיים בעולם התיירות

כבר היום ניתן לומר כי הקורונה משפיעה על עולם התיירות בטווח הקצר והבינוני (עד שנת 2025) בצורה ניכרת. ההשפעה היא במגוון צורות ונוגעת בכל ההיבטים והשלבים השונים של התיירות. מהצורה בה תיירים מחליטים על היעד ולומדים אותו, עד הצורה בה הם יספרו עליו בחזרה לביתם. היא נוגעת בלינה, בתחבורה באטרקציות, באירועים ולמעשה בכל חווית התיירות. מה שהורגלנו אליו שנים – לא ממש יחזור במהרה – אלא ייקח זמן.

אם אני צריך להצביע על השינויים המהותיים ביותר הם בעייני:

1. תיירות יותר קרובה ויותר קאפסולרית -אנשים ייסעו יותר קרוב, יותר מוכר, יותר ודאי, יותר ידוע ויותר מובן. השנים הקרובות עדיין יהיו מאופיינות בשינויי מדיניות דחופים – סגירת שערים פתאומית, עצירת מסחר, עצירת התקהלות, חובות בידוד משתנות וכו’. העובדה שיהיו מדינות שאזרחיהם יחוסנו ומדינות שלא, יובילו לשערי תיירות בהם הבדיקה יותר קפדנית, ארוכה, מסורבלת ויקרה. הביטוחים יעלו, הטיסות יתייקרו – כל זה ביחד יחזק את המגמה של התיירות הלוקאלית, מגמה שהייתה איתנו עוד לפני הקורונה, קיבלה זינוק אדיר בקורונה – היא צפויה להיות איתנו גם בשנים הקרובות. לזה ניתן להוסיף בחירה של רבים לנסוע בקבוצות ברורות, פחות לפסטיבלים המוניים, פחוות לרחובות שהם נהרות אנושיים כמו שהיכרנו פעם במטרופוליטניים הגדולים ויותר תיירות כפרית של משפחה גרעינית או מורחבת הנוסעת לבד, או עם חברים קרובים. שני היבטים אילו יהיו מאוד חזקים בשלבים הראשונים של מציאת החיסון וילכו וייתמתנו ככל שיותר מדינות ויותר אנשים יקבלו חיסון, וככל שהמדינות השונות יסמכו על החיסונים יותר.

2. חיזוק הדיגיטל בשלבי המסע הצרכני של התיירים השונים. הכוונה כאן לפחות התעסקות אנושית במתן השירות בלינה למשל (יותר צ’יק אין אוטומטי ואונליין – פחות אנושי), חיזוק מערכות החישה מרחוק – שיעמיקו את התכנון המקדים של התייר ואת השיתוף הווירטואלי של התייר. נושא זה, רק הלך וגדל בעשור האחרון גם כך, ובמהלך הקורנה מסיבות רבות קיבל חיזוקים בעיקר (תשתיתיים והתנהגותיים – תרבותיים) רבים. מגמה זו, תהיה איתנו עוד שנים רבות אחרי הקורונה, אך הקפיצה שכבר עברנו ונעבור בשנה-שנתיים הקרובות – תהיה מאוד משמעותית.

3. שחקנים חדשים, מיזוגים ושינויים רבים – הקורונה הביאה דה-פאקטו לכך שעשרות אחוזים מהמלונות בעולם יסגרו. הערכות מדברות על משהו כמו 30%. מלונות רבים שפעם היו בידיים פרטיות מקומיות – עוברים לידיים בין לאומיות (סיפור שמעסיק מאוד את איטליה למשל). חברות השכרת רכב החליפו כבר עכשיו בעלים, אתרים בתחומי האטרקציות נסגרו, וענקים כמו אקספדיה, בוקינג ואייר בי אנד בי – נמצאים בקשיים, צמצומים וכתיבת תוכנית אסטרטגיות מחדש (יש שיגידו שחלקן תחת איום ממשי). וזה בלי לדבר על חברות התעופה, חברות הקרוזים, עולם הכרטיסים להופעות וכדורגל – שחטפו מכות משמעותיות שלא ברור כמה מהשחקנים שהיו איתנו שנים ארוכות, יהיו שם גם ביום שאחרי. המשמעות – חדשנות, שינויים, חשיבה שיווקית שונה שאולי תגיע. יכול להיות התחזקות של גורמים שהיו גדולים גם כך פעם. ובלי לשים לב – זה ישפיע על הצורה בה כולנו צורכים תיירות.

Israeli Bloggers

דבורה שלפר מהבלוג ״טיפטיול״ מספרת על טיולים וירטואלים

הקורונה לקחה מאיתנו את החופש של לעלות על מטוס מתי שנרצה ולצאת להכיר כל מקום בעולם.

אבל כיוון שבני אדם הם יצירתיים, לא פלא שמתוך האילוץ נולדו והתפתחו גם מיזמים ורעיונות איך לטייל בעולם בלי אפילו לצאת מהבית.

אז אם טרם נתקלתם, אני רוצה להמליץ לכם לבדוק את האופציה לצאת לטיול וירטואלי בעולם.

קיימות שלל אפשרויות לסיורים וירטואלי שבהם אתם יושבים על הספה בביתכם וחווים את העולם. לא מעט אתרי תיירות מוכרים פתחו אופציות של סיורים וירטואליים אינטראקטיביים, מדריכי טיולים במקומות שונים בעולם מזמינים להצטרף אליהם לסיורים בלייב, יש הרצאות מרתקות של אנשים שטיילו במקומות אקזוטיים ומעניינים.

חלק מהאופציות היו קיימות עוד לפני עידן הקורונה אבל השתדרגו ומציעות היום הרבה יותר. ומקומות שעד היום לא היתה להן אופציה דיגיטלית, גילו עכשיו שזה הפך להכרח ויצרו אפשרות כזו.

אז כמובן שזה לא תחליף לדבר האמיתי אבל לגמרי פותח אופקים ונותן טעימה.

מה תוכלו לחוות בטיול וירטואלי? ביקורים במוזיאונים עם אפשרות לעבור בין חדרים ולהתמקד על יצירות שמעניינות אתכם, טיולים בטבע, עם תצפיות 360 מעלות ואפילו אפשרות לשמוע את הצלילים של האזור, אתרי תיירות מפורסמים כמו פסל החירות, הקולוסיאום ועוד. תוכלו להצטרף בלייב למדריכים שגרים במקומות שונים בעולם וייקחו אתכם לראות את קישוטי חג המולד ברחבי העיר ועוד.

בהחלט יכול להיות שבעתיד נראה שהאפשרויות האלה, שהתפתחו מתוך אילוצי הקורונה, משתלבות ומשנות קצת את האופן בו אנחנו מטיילים בעולם. נוכל לערוך סיורים וירטואליים מקדימים במקומות בהם אנחנו מתכננים לבקר. נוכל אולי לטייל וירטואלית במקומות בהם אולי אין סיכוי שנוכל להגיע (כמה מאיתנו יטפסו להר האוורסט באמת?).

האילוץ דחף ליצירת פתרונות שאולי לא היו קורים אילולא הקורונה, ומי יודע, אולי בעתיד, כשנחזור לטייל באופן “רגיל”, זה ישפר לכולנו את החוויה אז אם עשיתי לכם חשק לטיול וירטואלי בעולם, מוזמנים להיכנס לכתבה המלאה בבלוג שלי שסוקרת אופציות לסיורים וירטואליים בשלל אופנים ומקומות בעולם.

טיולים וירטואלים טיפטיול

ענבל זק מהבלוג “כבר אורזת” מספרת על סיפור אהבה בין בובה למסעדה 

אחרי הסגר הראשון באירופה, אי-אז בשלהי החורף הקודם, החלו להיפתח מסעדות לטייק אווי ומשלוחים. 

האווירה הקודרת שנבעה מכל השולחנות הריקים הביאה ליוזמה מקומית חדשה בבירת ליטא.

בעיר וילנה בתי הקפה והמסעדות, שחזרו לפעול חלקית, זיהו את הפוטנציאל לעזרה הדדית שגם תשנה את תחושת הריקנות. מאחר ורוב השולחנות הפנימיים נשארו ריקים – הושיבו סביבם בובות מחלונות ראווה.

הבובות הכניסו איתן מלא סטייל ותחושת מליאות ובשיתוף עם מעצבי אופנה מקומיים הוחלט להושיב בתוך המסעדות את הבובות, כשהן לבושות במיטב פרטי האופנה המקומית – וכך כולם מרוויחים.

המסעדות לא נראות שוממות ומעצבי האופנה ובעלי החנויות הסמוכות, שנפגעו גם הם בקורונה, זוכים להציג ולחשוף את הבגדים בצורה בולטת לעין.

במסעדות רבות ברחבי העולם חשבו על רעיונות דומים כשהושיבו בובות של דובים גדולים על הכיסאות שמחוץ למסעדה בשביל למשוך אנשים להיכנס פנימה.

במדינות שבהן נפתחו מסעדות עם הוראות של ריחוק חברתי בין הסועדים, הושיבו בובות או דובים על כיסאות שרצו להשאיר ריקים בין האנשים וכך סימנו שניתן לשבת רק במקומות הפנויים.

מקורי? נראה לי שכן, גם קצת קריפי אם שואלים אותי, אבל מצד שני שנת 2020 לימדה אותנו לחשוב אחרת על גבולות הנורמאליות, מה עוד יכול להפתיע.

Go Vilnius

בלוגרי הטיולים הישראלים מאחלים לעולם שנת 2021 בריאה ומוצלחת!!!!!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובות